על האדם

הגנה

לכאורה, אישיות האדם מתפתחת מלקחים שהוא מפיק מאירועים שקרו לו ומהתגובות שלו ושל הסביבה לאירועים אלה. אלא, שמעבר להטיה הרגשית בהסקת הלקחים, יש תהליך אחר, שהשפעתו דומיננטית יותר. 

האדם הוא חיה הישרדותית, לכן האוריינטציה הכללית שלו היא סריקה מתמדת לאיתור איומים ובניית הגנות כנגדם. הוא יצור משוכלל, לכן הוא מתייחס גם לפוטנציאל איום ומקים מערכות הגנה גם לתרחישים שאולי יקרו ולאיומים שעדיין לא נוצרו. הנטייה הכללית הזאת מעצבת גם את התגובה לאירועים של מה בכך, ולכן פעמים רבות התגובה האנושית היא העלבות, ויחס דיספרופורציוני לעניינים של כבוד.

ניתן להסביר זאת במעמד הפרט בלהקה. ככל שהוא יזכה לכבוד, וככל שתהיה רתיעה מלפגוע בו (כשההעלבות משמשת כמנגנון התרעה) הוא יהיה מוגן יותר (לכן מה שחשוב בעיקר הוא גינוני הכבוד והפומביות ולא הכבוד עצמו). אבל, זה מתבטא גם ביחסים בינאישיים, גם באחד על אחד בין אנשים שאוהבים ומכבדים איש את רעהו.

רוב המריבות מתחילות בתחושת עלבון, למרות שהן מסתברות בדיעבד כאי הבנות. ניסוח לא מוצלח, פרשנות לא נכונה, טעות תמימה, הכול נצבע בזמן אמתי ככוונת מכוון. בהמשך, בפיוס, מבוררים הדברים. אולם ברגע ההתרחשות, אין גישה ניטרלית שמתוכה מיוצרות שאלות בירור, אלא הזדעקות מידית לעמדות הגנה.

אם אכן, התהליך הדומיננטי היה הפקת לקחים, הייתה מתעצבת דמות שנוטה לגישה ישירה, המקיימת תחילה ברור ענייני ומגיבה רק לתוצאותיו, ולא היצור ההגנתי הקיים. התהליך המשמעותי, שככל הנראה מקורו אף הוא בהיות האדם חיה שורדת, הוא כעין מיקרו PTSD. התגובה הראשונית לכל אירוע קטנטן נחקקת בלוח השליטה של בקרת ההגנה, והאוסף העצום של האירועים מעצב את דמות האדם כיצור מתגונן.

היגיון

מגיל אפס, ההורים, המטפלות, הגננות ושאר המוסדות שבדרך, מרגילים את הילד לפורמט של סיבה-תוצאה. חלק קטן מהמבוגרים טורחים בחלק מהמקרים לנמק את תגובתם, אבל גם זה לעיתים קרובות בנימוק לא אמתי, כי לא נעים להם לומר "בגלל שזה נוח לי ככה". הרבה מאוד וויכוחים או משאים ומתנים עם הילד מסתיימים ב-"כי אני אמרתי ככה". כלומר, גם ההוראה הסמכותית השרירותית (לפחות מנקודת המבט של הילד) ניתנת בפורמט סמי-לוגי.

למעשה, יותר משהילד לומד לשקול דברים באופן לוגי, הוא לומד לבטא את עצמו בפורמט לוגי. המשפט הילדי החביב עלי בהקשר זה הוא "אני רוצה כי... כי.... כי אני רוצה". אפילו בשיחות או וויכוחים בין מבוגרים, שאינן מופנים לילד אבל הוא חשוף להם, יש שימוש נרחב בפורמט לוגי גם בענייני רגש ואמונה. כך לדוגמא דתיים נוטים "להביא הוכחות" לקיומו של אל, או לנסות לשכנע בטיעונים רציונאליים.

עם גדילתו, הפורמט הזה מוטמע גם בדיבור שלו עם עצמו, והצורך להציג כל דבר בפורמט נהייה אימננטי ובעל חשיבות עליונה. לכן אפילו אנשי מחקר דגולים יכולים, בנושאים אחרים, להעלות טיעונים מופרכים, לעוות עובדות ולהתעלם ממידע, ובלבד שהפורמט יישאר קוהרנטי.

דיסוננס

מלכתחילה, התהליך הלוגי ליניארי ומקשה על הכלה רב ממדית. רכיבים סותרים (או סותרים לכאורה) מאיימים על שלמות הפורמט הלוגי. לכן יש נטייה אנושית ברורה לצמצום כל המידע וההיבטים השונים לערוץ אחד, או לשתי חלופות שיש לבחור ביניהן. הדיסוננס הוא איום כל כך משמעותי, עד כי פעמים רבות אנשים ניגשים למידע ומבצעים הליכי מחשבה מנוגדים לחלוטין לנטייתם הטבעית, ובלבד לא להיקלע לדיסוננס. הקושי לשאת הפכים לכאורה, כגון לאהוב ולשנוא או להמשך ולהירתע בו זמנית, מגיע לעיתים לרמות של חרדה וזעזוע.

הסביבה אינה מעודדת הכלת דיסוננסים. היא גם מטפחת ערכים המפריעים לעשות זאת. ההכלה דורשת פתיחות לכל האספקטים ולעיתים, בסיטואציה מסוימת, מובילה לאימוץ דברים המנוגדים לדרך הרגילה. החברה, לעומת זאת, מוקירה "החלטיות" ועקביות" וערכים אלה מחלחלים פנימה. כך גם דיסוננס חיצוני עשוי להוסיף דיסוננס פנימי של חוסר עקביות. איתן הטבע האנושי - הלחץ החברתי הסמוי, מופנם ומשפיע גם בעניינים שבין אדם לעצמו.

ניתן לנסות ולהסביר את התחמקות מהתמודדות כמין עצלות מחשבתית, המובילה לשטחיות ולהתמסרות לאוטוריטה חיצונית. אולם, גם אצל אנשים המאותגרים לכאורה בחשיבה לעומק, המוח אינו יוצא להפסקה. הוא מסב את פעילותו לעיסוק בזוטות או בהתאמת ערכים ויוריסטיקות של סמכות חיצונית לשפתו הפנימית. ההימנעות מדיסוננס כרוכה לא מעט פעמים בתמרונים מחשבתיים ובניית מערך מעוות של טיעונים תומכים, מה שמדגיש ביתר שאת כי האלמנט הדומיננטי אינו עצלות אלא פחדנות.

חלחול

המוח השורד חייב לחשוב מהר ולקבל החלטות כהרף עין. זה מוליך בהכרח להכללות, לצמצום מונוכרומטי ולעבודה עם כותרות וקיצורים. הבריחה מדיסוננס באמצעות התמסרות לאוטוריטה חיצונית, פועלת גם באופן פנימי על המוח החושב. לתוך החשיבה האמורה להיות עניינית איטית ומאזנת מחלחלות יוריסטיקות של המוח השורד, באמצעות דוגמות, סיסמאות, מילים קדושות ואייקונים. כלומר, התמסרות לאוטוריטה פנימית מאומצת. פעמים רבות הפרט מאמץ לעצמו כעין לחץ חברתי פנימי. הדילמות לא נמנעות מבירור ע"י כניעה למערכת חיצונית, אלא בציות למגבלות פנימיות שהכתיבו הדוגמות והמילים הקדושות.

הסביבה המודרנית רוויית שיווק והקליק-בייט הוא הטון השולט. כל ידיעה שולית בעיתון זוכה לכותרת בומבסטית, שלעיתים קרובות אין דבר בינה לבין הידיעה עצמה, והרשתות החברתיות במהותן בנויות על אייקוניזציה. כל "דיון" באולפנים הוא הדגמה לשיח דוגמטי עטור סיסמאות. אווירה כזאת תומכת ומעודדת את תהליך החלחול.

הסמליות נטועה חזק במחשבה. אנשים חולמים על הפירמידה האישית שלהם. ארכיטקט חולם על מבנה גרנדיוזי שיישאר אחריו. ב"מבנה חייו" הוא לא יהסס להקריב שיקולים פרקטיים על מזבח הנראות. המוטיב העיקרי הוא המונומנט ולא הנוחות והחיסכון שיגרום למאות הדיירים בשיכון או לאלפי העובדים בבניין המשרדים. רופא חולם על מחלה או תהליך רפואי שייקראו על שמו. הוא לא חולם על טיפול באמצעות תרופה זולה קיימת המיועדת לשימוש אחר. לא הפחתת הסבל, הארכת החיים או החיסכון הכספי הם המוטיב העיקרי, אלא זה ששמו לא יונצח. כך גם מדענים ומהנדסים. אפילו בשאלת המשמעות בחיים, הסמל חזק מהתוכן. 

אינטגרציה

צרוף כל הנ"ל יוצר לעיתים קרובות מצב, בו המערכת הלוגית, האמורה להיות היכולת העילית של האדם, מתפקדת באופן עלוב ביותר. עמדות נתמכות בטיעונים מופרכים, על סמך בחירה סלקטיבית של עובדות וסילוף עובדות אחרות. 

הבריחה מדיסוננסים מובילה לתמרונים לוגיים חסרי בסיס, בכדי שהאדם יוכל להציג לעצמו תמונה קוהרנטית ללא סתירות פנימיות, גם כאשר במבט ניטרלי הן זועקות לשמיים. אנשים נוטים גם לשעבד את בחירותיהם למערכת חיצונית, מקובלות של חברה, מסגרת ארגונית או מנהיג.

המציאות היומיומית רוויית דיסוננסים. רגשות מנוגדים, קידום מטרה אחת מעכב השגת מטרה אחרת, צדק לאחד מקפח את האחר, טובת הכלל פוגעת בטובת הפרט, ועוד. כתוצאה מהתגובות לכל אלה, אנשים חיים עם מה שייראה למתבונן נוקשה מבחוץ כשפע סתירות. רחום בהקשר אחד ואכזר בהקשר אחר, ידידותי בסביבה אחת ומנוכר באחרת, לעיתים בהבדלים קיצוניים. 

כלומר, יש באדם היכולת להכיל דיסוננסים. דא עקא, הנטייה ההגנתית, רוממות הפורמט הלוגי על התוכן והחינוך, מובילים אותו למצבו הנוכחי. מצב בו חברות בני אדם, עשו ומסוגלים לעשות את העוולות הגדולות ביותר תוך הצדקה פנימית ובריחה מדיסוננסים. 

המועקה ממצב זה מועצמת נוכח הפוטנציאל הלא מנוצל להכיל דיסוננסים. למעשה, השגת מיומנות הכלה הייתה משרתת בצורה טובה יותר את הצורך ההגנתי הסתגלותי. בעולם אוטופי, הדגש בחינוך יהיה בהנחלת מיומנות כזו, אבל בעולם הממשי אין מקום ממנו יצמח שינוי כזה.