שמת לב שאת משתמשת במילים וביטויים שליליים לתאר תכונות חיוביות? שאל הפסיכולוג.
שתקה דקה ארוכה וחיוך איטי עלה על פניה. אתה משתמש בסמנטיקה בהתאם למקור או לשימוש הנפוץ? במשמעות הנכונה, אבל מה המשמעות שלה לכאן? אתה כמעט מתחיל להבין.
בוא ניקח רבעיה מפורסמת - אופטימיסט, פסימיסט, חצי כוס ריקה וחצי כוס מלאה. אני משדכת את האופטימיסט עם הריקה. הוא רואה שפע של אפשרויות למלא אותה בתוכן שישפר את תכולת הכוס כולה. הפסימיסט רואה את המלאה. כמה זמן היא כבר עומדת, מהיכן מילאו אותה, האם ניקו את הכוס לפני כן, שפע של אפשרויות תקלה.
המילים אין טעונות. כבודדות, הו יכולות להיות מוטות לפי השימוש הנפוץ והפירוש המקובל. אבל, בניסוח של אמירה, הניסוח השלם נושא את המטען והן רק לבנים במבנה, או קווי מתאר חדים למתווה נדוש. המילים הן כף שלD9. העלאה והורדה שלה יוצרים אותו כוח. מי שקובע אם יעלה או ירד הוא בסך הכל חריר בקוטר של שני מילימטרים בשסתום הבקרה.
אני באמת כמעט מבין, אבל מושקע מאמץ רב בבחירה. אתה צודק במושקע וטועה במאמץ. תחשוב על זה כשומר מסלול אוטומטי במכונית. אני צריכה הגדרה חדה וכל סטייה מפעילה כוח פנימי, המתנגד לשחרור המשפט או הביטוי, עד שינוסח נכון.
עכשיו אני עוד יותר כמעט מבין, אבל... אני מודד את העוצמות, סופר את הפעמים... יש יותר מידי. אם נחזור לשסתום הבקרה שלך, זה נראה כמוOvershooting. מרוב חשש לעלות על דרך המלך הרמוסה לעייפה את מטפסת על הקירות בשוליים.
צחקה. רוב הזמן אני ממילא בשוליים. לא! רוב הזמן את מרגישה שאת בנתיב הנכון, וכולם מתברברים בשוליים כי סימון הדרך היה מוטעה. שתקה שעה ארוכה. גם הוא שתק. מדי פעם הרימו מבט והשפילו. Ok מודה שאני מגזימה לפעמים. בלא מעט מקרים הקונטור ברור, אבל אני משחיזה כדי להתענג על הדקירה. זה לא ענייני ולא מוצדק, אבל פורק תסכול כללי מוצדק.
בכל אופן הדרך שלי לא נראית ככה.איך זה ככה? מה זה ככה? לא כמו קו ישר וברור. לדרכים שלי יש שוליים משלהם ואני כל הזמן צריכה לבדוק אם אין בלבול ואני בעצם נוסעת על השול, או בכלל השול הוא הדרך. אההה... אולי את מחדדת להוסיף נחרצות לטיעון מהוסס?
חשבתי על האופציה הזו פעמים רבות. בכל פעם אני מלאת היסוסים לגביה וקוברת אותה באמצעות מצופים. מצופים? כן. כמה שאני צוללת עמוק יותר במחשבה, הגבולות מיטשטשים והלחץ גובר. אני פותחת מצופים כדי לעלות לפני השטח ולנשום. אני מציפה את מכלי התודעה שלי בתחושות הראשוניות, באינטואיציה, ואם הן תואמות מחשבה סבירה אני חופשיה להמשיך להתקדם בלי היסוס.
נתת תיאור של קבלה, השלמה עם דרכי הפעולה שלך ועם מיקומך ביחס לאחרים. אז בעצם, מדוע את כאן? גיחכה. כי אני מנסה כל הזמן לתפוס את עצמי, "לעלות עלי" ולא מצליחה. אני חושדת שאני יותר חכמה ממני. כל המבנים המרשימים ומלאי האמיתות, כל החשיפה העמוקה והכנה, כל אלה הם תכסיס. הקרבה של דברים יקרים כדי שלא תתגלה האמת המוסתרת. כזו שלא יכולה לעמוד מול חיצי הביקורת העצמית שלי.
עכשיו את עוד יותר כמעט מבינה, חייך, אולי בעצם יותר כמעט ממבינה. את פוחדת. נראה לך שאת פתוחה לביקורת, שאם טעית תעשי חושבים מחדש ותתקני, אבל את לא. את יושבת דרוכה על ההגאים בשליטה מלאה עם תחושת אחריות טוטאלית. הבקר, זה עם השליטה, מרגיש שכל טעות תגרום לו לאיבוד שליטה רגעי והתרסקות. יש לך ניסוחים נפלאים לזה שמותר לך לטעות, אבל אין להם שורשים.
שתקה ארוכות. אתה מנסה לומר שכדי להתחבר אני לא צריכה חשיבה בעייתית לעומק, אלא הצפה של התחושות? כן! חייך. עכשיו אפשר להתחיל את הטיפול.