הכיר בנטייה שלו להפליג בדימויים, אבל הפעם נראה שנסחף. הנטייה החמירה עד כדי התהפכות והוא החל לטבוע בים הדימויים, ולמרבית האירוניה דווקא במטפורה ימית. דימה את עצמו הולך ושוקע, עם כל הפרטים הקטנים; המים הבהירים, הלחץ, גודל הבועות, הבהובי האור, צלליות הסירות החולפות מעליו. ובתוך כך המחשבה.
בבת אחת התחוור לו הכול - הוא חושב תוך כדי המשלת המשל. למעשה, הוא מושל בו; מתנתק מיד כשהוא גורר אותו אל מחוץ לגבולות ההקבלה, ולא מתפתה להתאמה מושלמת במעטפת כשהמהות מושכת לכיוונים אחרים. פתאום הרגיש את עוצמת השליטה, ויותר מכך, את היציבות.
טלטלות היום יום שלו בשגרה הקנו לו תחושת חוסר יציבות, אבל עכשיו הבין אותם אחרת. לאנשים סביבו גוף רחב ושדרית נמוכה. לכן בגלים קטנים הם יציבים מאוד. לו גוף צר ושדרית עמוקה ולכן הוא מיטלטל בכל גל. אבל, כשהים סוער, הוא יכול להיות מוטח עד כדי התהפכות ולחזור.
ההבנה מילאה אותו, אבל האלגוריה הימית נראתה לו עדיין עסיסית ללא מיצוי. לכן אני נמנע ממים רדודים, ניסה לקחת אותה לכיוון פשוט. לכן אני נע מהר, הציע והאט את מחשבתו. המהירות היא ייצוג של האינטואיציה, חדה, זריזה, גולשת על הנחשולים. ואז באים הגלים הקטנים ואיתם החשש מיציבות. השכל הישר מוריד משני הצדדים מצופים מאורכים למבנה קטמרן, וההתנגדות מאטה את התנועה. זה הגבול האמיתי.
גבול הדמיון מחשבה פרוץ והמעבר זורם במיומנות גבוהה ובחופשיות לשני הכיוונים. גם האיכות כבר לא חשובה, כי הסימנים הנותרים אחרי הסערה לא נובעים מטיב הדימוי, אלא דווקא ממה שלא התאים. הבין שהוא יציב, שהוא חזק. רק הספק עומד בדרכו, פרישת ההיגיון בים מתון אחרי תמרוני האינטואיציה בסערה, כמו פתיחת מפרש בגלישה ללא רוח.
הקדיש לזה מחשבה מרובה. הציף דימויים, סמלים ומשלים וכולם שקעו. הבין שהתהליך הלוגי אמנם איטי ומתמשך, אבל הפעלתו אינסטינקטיבית. לכן, לא יכול להיות לזה פתרון הגיוני. הדרך היחידה היא לחזור לתוך הדימוי. לייצר ציר לסיבוב המפרש ולהפנות אותו במקביל לכיוון התנועה.