המצב לא יכול להמשיך ככה, חשב, הוא חייב לעשות משהו. כשרק התחיל להכיר את עצמו התלהב מהמחשבות, החלומות, הניתוחים, הרעיונות. עכשיו הוא מעביר את הזמן במשחקים, בסרטים, מושך את הלילה עד שהוא נופל מעייפות. העיקר לא לחזור למריבות ולוויכוחים. בהתחלה קרא לזה פשרות, חלק מהחיים. אחר כך עבר לכנות אותם ויתורים, תוצרים של יכולתו המוגבלת. לבסוף, הבין שהם מחירים. תשלום על עיקשותו לא להאמין, לא להשתייך לסיפור מסגרת.
במין ובתחומים אחרים בחיים, נטה להימנע מלהכאיב או לשאת כאב. לעיתים ויתר על דבר שהתאווה לו כי היה כרוך במידה מסוימת של כאב. לכן ההתעקשות הזאת הייתה כל כך חריגה. החשיפה לכל אי צדק שצדק יוצר. הסתירות הפנימיות בתהליכים הוגנים. הצפת קשת הרגשות על כל ניגודיה. הכל היה מכאיב ומעייף. העלה בדעתו גישור כלשהו, מין טיפול זוגי עצמי. אבל היכן ימצא מגשר כזה? לרוב האנשים, במרבית הנושאים, הייתה גישה שונה ממנו. גם לבעלי הגישה הדומה, היא נבעה בדרך כלל משיקולים אחרים משלו. הם גם לא קשובים כמוהו. שומעים את האחר ומבינים מיד, כי הם באותו הראש, ורק עסוקים לנסח זאת לעצמם במילותיהם. הוא לא מבין. הוא רק משער, ונאלץ להקשיב בקפדנות כדי לאושש או להפריך את השערותיו.
אולי הוא לא צריך אדם מבחוץ, אלא רק לנסח לעצמו במילותיהם, כמו למישהו חיצוני? למעשה, ניסה את זה כבר בעבר. יצא דבש! כלומר צמיג, איטי, דביק, עם טעמים מודגשים. הרגיש לו כמו לכנוס את העננים לדיר, או לקשור את הברקים למוט הארקה. לכאורה, גם הסיכומים שלו בלתי אפשריים. איך אדם מבחוץ יכול להתמודד עם שורה תחתונה של דיון פילוסופי/פסיכולוגי מהסוג של "ציור יפני בערפל" או "הטעם שמרגישים רבע שעה אחרי שיוצאים מהמסעדה"? מאידך, מאומה לא נשאר אצלו בשטרות גדולים, באיגרות חוב או בהון רעיוני. הכל נפרט לכסף הקטן של היישום הפרקטי.
דווקא הנטייה שלו לדימוי יתר הובילה אותו למוצא. אחרי ששפך מים חמים על הנסיון הקודם, כדי להמיס את הדבש, ניסה לברר מדוע המהירות הרגילה שלו איטית כל כך. חיפש רמזים לשריון הצב המעכב ולא עלה בידו. לעומת זאת החילזון, קנה לו מיד מקום של כבוד במוחו המשתולל. להפריש ריר המאפשר להחליק על להב חד? זה פתרון! לא למלא את הפערים, רק להתאים אותם לחריצי המוח. לא ליישב את המחלוקות, רק לסנכרן אותם עם השריטות בלב. ואת כל השאר – לשמן.