מגיל צעיר התאמן. עבד על כוח גמישות ואומנויות לחימה. לבית הספר הופיע עם בגדים רחבים, מסתיר את שריריו. לבוש כמו חנון. כשאומץ קביליו והצל שלו סחטו ממנו את הפירות שהביא להפסקת צהריים, הבליג. אחרי הלימודים פיתה אותם לפינה נסתרת. תוך שניות קיפל כל אחד מהם לתנוחה מסובכת וכואבת וקיבע אותה עם החולצה שלבש. אף אחד לא ידע, אמר, אני לא אספר ואני יודע שגם אתם לא, אבל יותר אתם לא נטפלים לאף אחד. השנים עברו. עכשיו התאמן עם הנבחרת. לא ייצג בעצמו אבל שימש כיריב אימונים בקרבות הכנה סופיים לפני אליפויות. קרבות בהן ניצח כמעט בכולן. כשלא ניהל קרבות ניהל חברה. עכשיו חיפש מועמדים ושם אחד צד את עינו - אומץ ליפשיץ. חשדו התאמת כשהמועמד נכנס. זיהה מיד גם את העובדה שאומץ לא מזהה. עיין בקו"ח ושאל - הוא התעלל גם באמך או רק בך? אומץ פער את פיו וגמגם, איך ידעת? החלפת קביליו בליפשיץ, אבל בוא נעבור לקו"ח. מה באמת עומד מאחרי "מנהל בסניף גבעתיים של חברת שפע"? ניהלתי את סידור המחסן. עם כמה עובדים? רק אני. משרה מלאה? לא. רק אחרי העבודה, כשעות נוספות. ומה האמת ב"עצמאי - חברת מטפלת"? הייתי מובטל. לאחותי לא היה כסף, אז טיפלתי לה בילדה וחייתי מדמי אבטלה. ומה ב"סמנכ"ל בחברת הצלחה"? עוזר אדמיניסטרטיבי במשרד. וכשאתה חוזר הביתה, איך אתה מקבל את עצמך? כאיש מכירות מוצלח. ואחר כך? אומץ דמע ושתק. גם הוא השתתק וחשב - ואיך אני אחר כך? את הצלחת החברה ראה ככשלון, כי הרי לא רצה לנהל. את העולם חווה כמתסכל, כהווייה חסרת שליטה. רק בקרבות מצא נחמה. אתה יכול לראות את עצמך מתחיל כעובד זוטר, כקביליו בתחילת דרכו? שוב פער את פיו ודמע. לאט לאט החליף את מבע שפתיו בחיוך. נטל את הקו"ח, קרע אותו והניד בראשו.