מדוע אנחנו לא מדוכאים ממשבצות שחור לבן? מהעדר הצבעים? אולי הדיכאון, בנבדל מרגשות אחרים, חבר טוב מידי של ההגיון. למעשה, הוא המוציא לפועל של פסק הדין שלו. פסק שניתן אחרי דיונים ממושכים עם עדים וחקירות של כל הצדדים המעורבים, ולחשנים. לוביסטים המעוותים כל טיעון כדי שצבע מסוים ייחשב שחור או לבן, לפי מי ששלח אותם.
וההיגיון? הוא מתעב גוונים. מצדו, שהכל יהיה שחור לבן, או בעצם עדיף שחור או לבן. המשבצות הללו גם משמשות לכל משחקי המוח, שם אין אקראיות ואין חלק ונחלה למזל, בישו או ברו. הכל מרובע, בקווים חדים, מיושר ומסודר. עולם חלומי מונוכרומטי.
ואם לא נכנסנו לדיכאון אלא אנחנו יוצאים ממנו, מדוע אנחנו רוצים צבעים שבורים וגבולות מטושטשים? מדוע מונוכרומטיות וקוים חדים מפריעים כל כך? אולי אנחנו רוצים להתמכר לשקט, לרגשות ראשוניים פשוטים. להתרחק ממחשבות מעמיקות וכל מה שמזכיר אותן. להתעורר לאט לאור, להתמוסס מהסיוט למציאות. להקרין את התהליך מהסוף להתחלה, מהביצה החומה המעופשת לגווניה העדינים לפני הערבוב, ואת הגוונים למרכיביהם המונוכרומטיים העזים.
וכל הרגשות האחרים, המכסים את פניךְ בשלל גוונים, משכיחים ממני קווים, משבצות, הגיון ודיכאון.