חברה קדישא יצאו עם הגופה והבכור הכניס את ההחסן שהוריד מצווארה למחשב. הקובץ הראשון, "מוות", הכיל שלוש שורות. א) לשרוף הכול. ב) לא לקבור, לא לשמור, לא לזכור. ג) לא שבעה, לא שלושים, לא שנה, לא אזכרה ולא הנצחה.
שלושת האחים השמיעו זעקת הפתעה ממורמרת, וישבו שעה ארוכה בשתיקה של הלם. האחות סיננה בזעף - גם אחרי שהוא מת! מה גם? שאל הבכור. להתערב, לשלוט, השיבה. האבל שלנו, לא שלו. הזיכרון שלנו, לא שלו. איזו מין חוצפה זאת? אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות מה שמתאים לנו. האחים הנהנו בחיוב ושקעו שוב בשתיקה.
הצעיר התעשת ראשון ואמר; בואו נראה את הקובץ השני. הבכור פתח את הקובץ "פריטים", וגם הוא הכיל שלוש שורות בלבד. א) יומני האישי - לשרוף בלי לקרוא. ב) הציורים שלי - את המסומנים בכחול לשמור, את כל השאר לשרוף. ג) את הפסלים שלי - קודם לנתץ ואחר כך להשליך לאשפה.
הבכור זינק בזעם. כל שנה עברנו דירה ולא ידענו מדוע. קודם אימא הלכה והוא הביא את לאה, אחר כך לאה הלכה ואמא חזרה, ואז אמא מתה ולאה חזרה, ושוב נעלמה, ואף אחד לא יודע על מה ולמה, ועכשיו הוא לא מרשה להסתכל ביומן?! ומה זה הל"ג בעומר הזה? הכול לשרוף או לנפץ! האחות שוב סיננה בזעף - פסלים לא ותמונות כן? ורק חלק? הצעיר הלך להביא את התמונות, פרש את הכחולות והניח את השאר בערמה. עכשיו האחות יצאה מכליה והחלה לצרוח. את כל היפות לשרוף ואת המכוערות לשמור? הוא איבד את שפיות דעתו!
הצעיר אמר - אין מצב! נתנו לו שבועיים לחיות והוא היה כרגיל עד הרגע האחרון. היה לו מספיק זמן לחשוב ולתכנן. אבא היה אדם חכם מאוד ובטוח שיש כוונה מאחרי כל זה. האחות הפסיקה לצרוח, והבכור שעדיין לא נרגע מהקובץ הראשון פלט בהחלטיות - אני הולך לקרוא את היומן.
הצעיר והאחות פתחו את הקובץ השלישי, "רכוש". כאן הכול היה מפורט, מסודר ומחולק בצורה הוגנת וחכמה, שתאמה את הצרכים של כל אחד מהאחים. אחרי שעיינו זמן ממושך בכל הפרטים, סיכם הצעיר לאחותו - את רואה, שפוי, מחושב וחכם. בינתיים חזר הבכור והבעת אכזבה על פניו. כל היומן הוא רק עצות ותובנות חיים עבורנו. שום דבר לגבי עצמו.
הבכור החל לעיין בקובץ הרכוש, האחות ביומן והצעיר עצם את עיניו בריכוז. לאחר מספר דקות קפץ והכריז - אני חושב שאני מבין. הוא ידע שלא נוכל להתאפק ונציץ ביומן. אם הוא היה מכין צרור עצות ותובנות היינו מרפרפים ולא טורחים לקרוא, אבל עכשיו קראתם כל שורה! זה גם רמז לשאר הדברים. אם הוא לא היה נותן הנחיות הלוויה, קבורה, זיכרון והנצחה, היינו חושבים מה הוא היה רוצה ומבצעים זאת כך. עכשיו החלטנו לעשות מה שמתאים לנו.
אולי, אמר הבכור, ומה עם היצירות? בואו נבדוק, אמר הצעיר, ונטל סכין חיתוך. בא נראה מה יש בכחולות, אמר וחתך בזהירות את בד החיפוי המתוח בצידו האחורי של התמונה. מבעד החתך התגלתה תמונה יקרת ערך של צייר מפורסם. היא נמתחה הפוך על המסגרת, ועליה נמתח קנבס נוסף, עליה צייר האב את התמונה המכוערת. תמונת המצב הזאת חזרה בכל אחת מהכחולות. עכשיו הבכור סוף סוף נרגע. ומה עם הפסלים? הצעיר נטל פסל וניתץ אותו. בין השברים נצצו תכשיטי זהב עמוסים באבני חן. אני מניח שכולם כאלה, חייך. אבל למה? שאל הבכור. עכשיו חייכה האחות - מס ירושה!